מיוחד לעצמאיות שנותנות את הלב והנשמה שלהן ללקוחות, אבל לא פוגשות את הכסף הגדול-

יזמית בנשמה, עם רקע עשיר בשיווק דיגיטלי ובאיקומרס, הקמתי עסקים ושותפויות שהכניסו מיליוני שקלים בשנה.
אבל פייר?
זה לא תמיד היה ככה…
לפני שעשיתי את הקפיצה הגדולה שלי, האמת היא שהייתי בן אדם אחר לגמרי.

מגיל קטן למדתי על עצמי שאני צריכה להיות שקטה, להיות "ילדה טובה", לא לעשות בעיות ובטח לא לבלוט יותר מדי.
גדלתי בבת ים באיזור לא פשוט, בילדות ובנעורים שלי תמיד הרגשתי שאני צריכה לשרוד… זה היה מפחיד לקום כל יום מחדש ולדעת שאולי היום יקרה לי משהו רע.
מה גם שהיינו עולים חדשים מברית המועצות וזה בטח לא הוסיף למעמד שלי 🙊
אז הייתי צריכה לשים על עצמי שיריון ולצאת כל יום ל"קרב". השיריון שלי בעצם היה היכולת שלי להיטמע בסביבה ולהיות חביבה על כולם.
אחר כך כשהתבגרתי, אימצתי את הגישה הזו בחיים, נהגתי לרצות את כולם, להיות זורמת, נוחה ורק שלא להיכנס לעימותים. הפכתי להיות זיקית. כזאת שמתאימה את עצמה לכל מצב ולכל אדם. עד כדי כך, עד שאיבדתי את עצמי ואת הקול הפנימי שלי.
למדתי שהדרך שלי לחיות את החיים האלה בשלווה, היא פשוט להקטין את עצמי, לרצות אחרים ולהיות "רגילה" כמו כולם…
לאט לאט הדפוס הזה שלי התחיל להכביד עליי יותר ויותר בחיים. כשגדלתי והתחילו להיות לי דעות משמעותיות, פחדתי להביע אותן. פחדתי להיות מי שאני כדי שחס וחלילה זה לא יאלץ אותי להתעמת ולריב.
היום אני יודעת להגיד שפחדתי פחד מוות מהמחשבה שאולי לא יאהבו אותי. חשבתי שאם אני אביע את דעתי ואעיז לעמוד על שלי, אני אאבד את האנשים שחשובים לי. ואם לא אוהבים אותי- איזו זכות קיום יש לי?
ואז התחלתי להתפתח, פתאום הפכתי משכירה לעצמאית, העזתי להאמין בעצמי לרגע ולקבל החלטה אמיצה.
אבל גם אז- לא הלכתי עד הסוף, כשהגיע הזמן שלי להיחשף, להתעמת, לקבל החלטות אמיצות או להגיד את דעותיי הכנות- השתבללתי.
העדפתי שוב לוותר על עצמי כדי לרצות את כולם. ריציתי את בעלי, ריציתי את השותפים שלי, את החברות שלי, ריציתי בערך כל אדם שפגשתי, אפילו אנשים זרים!
ההצלחה הגדולה התחילה להגיע- אבל לא הצלחתי להכיל אותה. לא חשבתי שאני ראויה לכל הטוב הזה בחיי ופשוט חיבלתי לעצמי מתוך איזה הרס עצמי לא ברור, שכל פעם הרים את ראשו כשהיה לי טוב מדי…
ואז יום אחד, נחשפתי לאיזה פודקאסט שמדבר על תודעה ועל דימיון מודרך.
הקשבתי לסשן של דימיון מודרך שדיבר על זה שאנחנו מאוד זמניים בעולם הזה. ועלתה שם תהייה אחת שפגעה לי כמו חץ בלב…
זה הלך ככה:
"תדמייני את יום ההולדת ה 80 שלך, תתארי בדימיון, מי נמצא סביבך, איך הם מסתכלים עליך, מה הם אומרים עליך, באיזו הרגשה תחיי בגיל המבוגר אחרי שחווית כאן את רוב חייך? האם תרגישי מסופקת? שמחה? שלמה? כשאת יודעת מה השארת פה אחריך בעולם הזה?"
פתאום התחלתי לבכות בטירוף… ולא הבנתי בכלל מאיפה זה בא לי, למה זה נגע בי כלכך???
בימים שאחרי, המשכתי להרהר במחשבה הזו…

משהו בי ידע שאני לא באמת חיה את הייעוד שלי.
הרגשתי שאם מחר אני אעזוב את העולם הזה- לא מימישתי את עצמי… ולא השארתי פה חותם משמעותי… לא באתי לידי ביטוי באמת ולא הסכמתי להכיר בעוצמות שלי ולהוציא אותן החוצה לעולם…הייתי כבויה.

התחלתי לשאול שאלות גדולות – מי אני באמת? מה המשמעות של כל זה? ומה אני באמת באתי לעשות כאן בעולם הזה ובחיים האלו?
בטוח שיש כאן משהו מעבר.

ומשם יצאתי למסע מטורף ומרתק, של למידה, התנסות וחקירה של עצמי ושל מי אני בכלל.. וגיליתי עולם שלם ! מדהים ועוצמתי! של נפש, תודעה ורוח ! ויצירת חיים חדשים של ממש!
הצלחתי להתחבר לעצמי ברמה עמוקה, להבין מאיפה נובעים הדפוסים שלי שכל הזמן חוזרים על עצמם והורסים לי, גיליתי מחדש את העוצמות שלי ומי אני באמת, העמקתי, למדתי, חוויתי, שיניתי!
המסע הזה הוביל אותי לחיבור עמוק לעצמי ולתודעה חדשה ומשם הכול השתנה.

היום אני חיה את השליחות שלי:
לעזור לנשים עצמאיות לעבור מתודעה הישרדותית וקטנה, לתודעה יצירתית, עוצמתית ובלתי מתפשרת.
אני מאמינה שכל אחת נולדה עם כוח אינסופי ליצור את המציאות שלה,
ושהגיע הזמן שנשים בעלות עסקים לא רק ישרדו – אלא יפרחו, ירוויחו ויתפוצצו מהגשמה!
זו המהות של האתגר הזה – לחזור לעוצמה שלך, לפרוץ כלכלית ומחשבתית,
ולהפסיק לפחד מהגדולה שלך.